לעיתים כשמתאמן שלנו אומר "אני לא יודע", הוא בעצם יודע, אבל לא נעים לו להתמודד עם התשובה.
באם אנו כמאמנים נסמוך על האינסטינקט שלנו (בתחושה כי המתאמן יודע את התשובה), אנו יכולים לסייע לו לעסוק בנושא עמו הוא נמנע להתמודד ולהביא אותו לרגע של תובנה.
תופעת ה"אני לא יודע" אצל מתאמן עשויה להופיע באופנים שונים, כך לדוגמא לעיתים המתאמן בפועל יודע מה הוא צריך לעשות, אולם הוא עדיין לא בשל לכך.
יתכן כי בשלב זה באימון, המתאמן עדיין לא סומך על המאמן וחושש מהתגובה שלו ומ"מה הוא יחשוב עלי…".
יתכן גם כי המתאמן שיפוטי לגבי עצמו וחושש כי ייראה לא בוגר או מגוכך בפני המאמן והוא סבור כי המאמן יגיב במשפט כמו "אל תהיה כזה תינוק…".
ישנם מתאמנים החוששים לענות תשובה בקול, מחשש כי בכך ייצרו מחויבות עצמית לפעול באופן מסוים, דבר בו אינם מעוניינים בשלב זה ואף חוששים ממנו.
עלינו להבין כי כאשר המתאמן נמנע מלהודות במחשבה מסוימת אשר מלווה אותו, הוא בעצם לא מביא לידי ביטוי חלק באישיותו ומעדיף להתמקד יותר "איך אני צריך להראות?" מאשר בשאלה "מי אני באמת?".
ההימנעות מהעיסוק בתשובה אשר אינה נוחה למתאמן וחוסר נכונותו להתמודד עם האמת בשאלות מה אני חושב ומה אני מרגיש כלפי נושא מסוים, עלולות למנוע מהמתאמן להתקדם בתהליך האימוני.
לפיכך תפקידנו כמאמנים בשלב זה אינו לעזור ולדרבן את המתאמן לפעולה, אלא לסייע למתאמן להתמודד בכנות וביושר עם המחשבות והרגשות סביב הנושא אשר אינו נוח לו.
תשובות מתאמן כגון: "אני יודע שאני צריך לעזוב את העבודה שלי, אבל אני חושש", "אני יודע שזה קטנוני, אבל אני פשוט לא רוצה להתנצל" , "אני מפחד שיצחקו עלי" או "אני יודע שאני צריך לעמוד על שלי, אבל אני שונא עימותים ואני חושש שהם שבכך תסתיים החברות שלנו", טומנים בחובם אמת מסוימת של המתאמן, אותה אפשר לגלות באמצעות תהליך בו נבחן את הדברים לעומקם.
ראשית יש לזכור שאם היה קל למתאמן שלנו להודות ולהגיד בקול את האמת שלו, הוא כבר היה עושה זאת ולכן בשלב זה הוא נדרש לעשות צעד אמיץ ולעסוק באמת אשר אינה נוחה לו.
במידה ונצליח להביא את המתאמן לעסוק באמת אשר אינה נוחה לו, תפתח בפנינו אפשרות לבחון לעומק את התחושות, המאווים, הפחדים, השיפוטיות, וכן פרדיגמות ואמונות מגבילות של המתאמן ובשלב מאוחר יותר נוכל לפרק את הקושי עמו מתמודד המתאמן וללוות אותו בצעדים קטנים לשינוי ושיפור התנהלותו.
על המאמן לקחת בחשבון גם אפשרות בה לא יצליח בתהליך חשיפת אמת המתאמן, אולם בכל מקרה על המאמן לסייע לו להעריך ולכבד את כלל מרכיבי האישיות שלו, גם את הצדדים המכונים "טובים" וגם את אלו המכונים "רעים".
התמודדות עם האמת, מכאיבה ככל שתהיה, עשויה להביא לשחרור והקלה, דבר אשר יוביל לרגעי תובנה חדשה (רגע של אהה…).
להלן 12 דרכים איתם המאמן עשוי להפוך את ה"אני לא יודע" לרגע של תובנה חדשה:
1. פשוט השתמש בשתיקה, אל תענה כלל והמתן בשלווה לתשובה אשר תגיע.
2. איך זה שאתה לא יודע?
3. מה אתה מרוויח מלא לדעת?
4. איך אתה מרגיש עכשיו, כשאתה חושב על תשובה לשאלה הזו?
5. לשאול ברגישות ובגישה חיובית "מה לכאורה אתה מעמיד פנים שאתה לא יודע?"
6. אם תרשה לעצמך להגיד בקול כל מה שאתה אולי מתחמק ממנו, מחשבות ורגשות ילדותיים, טפשיים או קטנוניים ככל שיהיו, מה תגיד?
7. לשאול בעדינות: מה יש מתחת ל"אני לא יודע"?
8. להציע למתאמן לקחת נשימה עמוקה להירגע, ולהרשות לעצמו לשהות מספר רגעים במקום של "אני לא יודע", להתבונן ולבחון אותו.
9. אם המתאמן עונה "אני לא יודע מה אני לא יודע", לשאול על התחושות והמאפיינים של הנושא, "אם היה לזה צבע/ריח/טעם/צליל – מה הוא היה?".
10. להביע אמפתיה לשלב בו מצוי המתאמן ולהגיד "גם אני מרגיש כך לפעמים, קח את הזמן ועדכן אותי אם יעלה לך רעיון לתשובה".
11. לשאול בעדינות: אם היית יודע את התשובה בסתר לבך, אתה יכול להעריך מה היא היתה?
12. להציע למתאמן לדמיין שהוא טס בהליקופטר מעל מסכת חייו, ולשאול: למה אתה שם לב מלמעלה? האם הפרספקטיביה הזו מסייעת לך לענות על התשובה?
חשוב: כשאנו כמאמנים מעודדים את המתאמנים שלנו לחשוף את עצמם, הם חייבים לבטוח בנו ולהרגיש מספיק בטוחים לחשוף בפנינו צד פגיע באישיותם. יש לזכור כי מה שלעיתים יראה לנו כפרט שולי וחסר חשיבות עליו מספר המתאמן, יכול להיות משמעותי מאוד עבורו.
על המאמן לנהוג בסבלנות, לקחת את הזמן, לגלות הבנה ואמפתיות ולזכור לשקף למתאמן את הדברים תוך הימנעות משיפוטיות.
מתוך האתר של Emma-Louise Elsey
ותרגום נפלא של ערן הוד
