כל הפוסטים של שירה

ארבע ההסכמות

הטקסט הראשון שאני חושבת שנחשפתי אליו, אי אז בימים של תחילת המסע שלי ללימודי האימון וההתפתחות האישית. ועדין, בכל פעם שאני חוזרת אליו, אני מופתעת מחדש לגלות, עד כמה בארבע ההסכמות האלה, הפשוטות והבנאליות לכאורה, מסתתרת אמת חזקה ומשמעותית לכל אחד ואחת מאיתנו.

דון מיגואל רואיז מגלה בספרו "ארבע ההסכמות" את מקור האמונות המגבילות הגוזלות מאיתנו את השמחה ויוצרת סבל מיותר. לדבריו, אם אנו רוצים לחיות חיים של שמחה והגשמה, מה שנדרש לנו הוא בעיקר אומץ: להפר את כל אותם הסכמים שיש לנו עם עצמנו ועם הסביבה, המבוססים על פחד וגורמים לנו סבל, ולהתחיל לחיות חיים שונים לחלוטין, המבוססים על אומץ, פתיחות ואהבה.

– ארבע ההסכמות – של של דון מיגל רואיז, כל כך פשוט לכאורה, אך כל כך חכם, יפה ופוקח עיניים.

ההסכם הראשון: שמרו על טוהר המילה.

זהו ההסכם החשוב ביותר וגם זה שקשה ביותר לכבד. מילים הן כוח יוצר. במילים טמונה עוצמה רבה. מילה יוצרת תודעה, מציאות. להקפיד על מילותינו, בראש ובראשונה כלפי עצמנו, לא לפעול נגד עצמך, לא לשפוט, לא להאשים את עצמך, להימנע מביקורת עצמית ומשיפוטיות, ובהמשך לנהוג כך גם כלפי הסובבים אותנו.

ההסכם השני: אל תיקחו שום דבר באופן אישי.

לקחת דברים באופן אישי, זה ביטוי של האנוכיות שלנו, כי אנו חושבים שהכל נעשה בגללנו או עבורנו.  אולם אנשים פועלים לפי הדברים שקיימים בתודעתם. לקחת באופן אישי זה לספוג את הפסולת שלהם ולהיות מושפע כל הזמן ע"י אחרים והסביבה. כאשר לא תיקחו שום דבר באופן אישי – תהיו חופשיים! לא יפגעו בכם, לא ירכלו עליכם ותהיו מחוסנים.

לפעול ממקום של חופש, של חרות שמאפשר ללב להיפתח ללא מורא.

ההסכם השלישי: אל תניחו הנחות.
קיימת בנו הנטייה האוטומטית להניח הנחות שונות ולהאמין לזה. כך אנו יוצרים בעיות. אנחנו מניחים שאנו יודעים מה האחר רוצה או איך עליו לנהוג. לוקחים זאת באופן אישי ויוצרים דרמות מיותרות . אם נפסיק להניח הנחות מוקדמות, נבדוק אותן, נשאל שאלות, נייצר בכך תקשורת ברורה ואפקטיבית עד כמה שאפשר.

במקום להניח הנחות, שגורמות לנו סבל, כדאי לשאול שאלות ולקבל הבהרות.

הסכם הרביעי: עשו תמיד כמיטב יכולתכם.
מיטב יכולתנו משתנה ואינו קבוע, אולם אם נמלא את כל ההסכמים, הוא ילך ויגדל עם הזמן. אם נפעל בחיינו מתוך תפיסה שאנו עושים את הטוב ביותר שאנו יכולים בכל רגע נתון, ולפעמים זה יותר ולפעמים זה פחות, אך זה הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות כרגע. זה מונע האשמה ושיפוט עצמיים ומגביר את הלהט לחיים. נהיה טובים לעצמנו ולאחרים  ונפעל מתוך אהבת העשייה, מתוך חרות אישית, ללא ציפייה לתמורה.

הצד האפל של האקזיט

מתוך תוכנית כלכלית ברדיו 103 בה השתתפתי

הייתי רוצה לדבר היום על תופעה שפחות מוכרת ומדוברת –  הצד האפל של האקזיט –  וכוונתי היא למתח, לעומס הנפשי ולהתמוטטות  שחווים יזמי היי טק, סטארטפיסטים.

כולנו מכירים את התמונה השמחה והצוהלת, של עובדי סטארט אפ כלשהו שעשו אקזיט אחרי רכישה נוצצת ע"י חברה גלובלית עשירה, או הנפקה מעוררת הערכה. את החיוכים, את השמפניה ואת העושר באלף ובעין. אכן הגשמה וסיפוק שאין רבים כאלה.

אני בטוחה שתמונות וסיפורים שכאלה, גורמות לרבים מאיתנו לשאול את עצמם, איך לעזאזל אני עדין תקוע בחברה הבינונית שלי, עם המנהל המעצבן…מה יהיה???

אבל מה שרובנו לא מודעים לו, זו העובדה שתמונות ההצלחה האלה הן נדירות, ושמאחוריהן עומדת משימה בלתי אפשרית כמעט, שרק מתי מעט יצליחו לעמוד בה.

המסע של יזם להוציא לפועל את הרעיון שלו, לממש את התשוקה שלו ואת ההגשמה של הפטנט אותו הגה. להקים חברה, לגייס כספים, להוביל על כתפיו, כנגד כל הסיכויים, את הקשיים, הסירובים, מפחי הנפש שבדרך והאתגרים, זו משימה קשה מאין כמוה.

חשוב להבין שרק מי שניחן בפיישן האדיר הזה, ביכולת לראות – בלא, בסירוב, בדחייה, רק אבן נגף בדרך הארוכה, רק עוד אופציה להמשך, רק מי שיש בו את הבעירה הפנימית הזאת, יצליח לעמוד בדרך הארוכה והמפרכת.

הבעיה היא שלבעירה הזו יש מחיר כבד מאד, לאדם עצמו ולסובבים אותו, כמו להביור חזק ועוצמתי.

ופה הפרדוקס הלא פשוט, כי מי שלא ניחן בבעירה הזאת, לא יוכל לעשות את הדרך הזאת, ומאידך, הבעירה הזאת מכלה את האדם ואת סביבתו.

חוקר בשם אדגר שיין, מבית הספר לניהול ב-MIT  חקר ואפיין את הצרכים המרכזיים שמניעים אותנו, בני האדם. בעזרת שאלון אותו חיבר, ניתן לאפיין את אותו עוגן קריירה, צורך מרכזי, שייחודי לאדם, שחשוב ומרכזי עבורו, ועליו הוא לא יוותר בעת קבלת החלטות. צירוף של היכולות, המניעים, הערכים והתשוקות של האדם.

אדגר שיין איתר 8 עוגני קריירה כלליים ולדבריו לכל אדם יש עוגן קריירה אחד דומיננטי ויציב לאורך זמן, שמימוש שלו בעשייה יעניק לאדם סיפוק אדיר ויאפשר לו להיות במיטבו.

במאמר זה אני מבקשת לתאר את העוגן של היצירתיות והיזמות, עוגן שמעטים מביננו ניחנים בו כעוגן מרכזי אצלם, אך יזם לא יוכל להיות יזם, ולעשות את הדרך המאתגרת של מימוש חזונו, אם אין לו עוגן זה כעוגן מרכזי אצלו.

כשהעוגן המרכזי של האדם הוא יצירתיות ויזמות, הוא לא יוותר על האפשרות ליצור ארגון או חברה משל עצמו, תוך שהוא בונה על יכולותיו האישיות ונכונותו להסתכן ולהתגבר על מכשולים. זהו צורך עז להוכיח לעולם שהוא מסוגל ליצור חברה שהיא תוצאה של מאמציו והשקעתו, הוכחה של יכולתו.

העוגן הזה מדבר על הצורך האדיר של האדם לממש את הרעיון שלו, ברמה של תשוקה שאינה ברת כיבוש. וכפי שכבר ציינתי, כאן טמון הפרדוכס, כי בלי תשוקה אדירה שכזאת לא יקום הסטארט אפ, ועם זאת, לעיתים האדם משלם מחיר כבד מאד על אותה תשוקה בוערת.

12 דרכים להפוך את ה"אני לא יודע" לרגע של תובנה משמעותית

לעיתים כשמתאמן שלנו אומר "אני לא יודע", הוא בעצם יודע, אבל לא נעים לו להתמודד עם התשובה.

באם אנו כמאמנים נסמוך על האינסטינקט שלנו (בתחושה כי המתאמן יודע את התשובה), אנו יכולים לסייע לו לעסוק בנושא עמו הוא נמנע להתמודד ולהביא אותו לרגע של תובנה.

תופעת ה"אני לא יודע" אצל מתאמן עשויה להופיע באופנים שונים, כך לדוגמא לעיתים המתאמן בפועל יודע מה הוא צריך לעשות, אולם הוא עדיין לא בשל לכך.

יתכן כי בשלב זה באימון, המתאמן עדיין לא סומך על המאמן וחושש מהתגובה שלו ומ"מה הוא יחשוב עלי…".

יתכן גם כי המתאמן שיפוטי לגבי עצמו וחושש כי ייראה לא בוגר או מגוכך בפני המאמן והוא סבור כי המאמן יגיב במשפט כמו "אל תהיה כזה תינוק…".

ישנם מתאמנים החוששים לענות תשובה בקול, מחשש כי בכך ייצרו מחויבות עצמית לפעול באופן מסוים, דבר בו אינם מעוניינים בשלב זה ואף חוששים ממנו.

עלינו להבין כי כאשר המתאמן נמנע מלהודות במחשבה מסוימת אשר מלווה אותו, הוא בעצם לא מביא לידי ביטוי חלק באישיותו ומעדיף להתמקד יותר "איך אני צריך להראות?" מאשר בשאלה "מי אני באמת?".

ההימנעות מהעיסוק בתשובה אשר אינה נוחה למתאמן וחוסר נכונותו להתמודד עם האמת בשאלות מה אני חושב ומה אני מרגיש כלפי נושא מסוים, עלולות למנוע מהמתאמן להתקדם בתהליך האימוני.

לפיכך תפקידנו כמאמנים בשלב זה אינו לעזור ולדרבן את המתאמן לפעולה, אלא לסייע למתאמן להתמודד בכנות וביושר עם המחשבות והרגשות סביב הנושא אשר אינו נוח לו.

תשובות מתאמן כגון: "אני יודע שאני צריך לעזוב את העבודה שלי, אבל אני חושש", "אני יודע שזה קטנוני, אבל אני פשוט לא רוצה להתנצל" , "אני מפחד שיצחקו עלי" או "אני יודע שאני צריך לעמוד על שלי, אבל אני שונא עימותים ואני חושש שהם שבכך תסתיים החברות שלנו", טומנים בחובם אמת מסוימת של המתאמן, אותה אפשר לגלות באמצעות תהליך בו נבחן את הדברים לעומקם.

ראשית יש לזכור שאם היה קל למתאמן שלנו להודות ולהגיד בקול את האמת שלו, הוא כבר היה עושה זאת ולכן בשלב זה הוא נדרש לעשות צעד אמיץ ולעסוק באמת אשר אינה נוחה לו.

במידה ונצליח להביא את המתאמן לעסוק באמת אשר אינה נוחה לו, תפתח בפנינו אפשרות לבחון לעומק את התחושות, המאווים, הפחדים, השיפוטיות, וכן פרדיגמות ואמונות מגבילות של המתאמן ובשלב מאוחר יותר נוכל לפרק את הקושי עמו מתמודד המתאמן וללוות אותו בצעדים קטנים לשינוי ושיפור התנהלותו.

על המאמן לקחת בחשבון גם אפשרות בה לא יצליח בתהליך חשיפת אמת המתאמן, אולם בכל מקרה על המאמן לסייע לו להעריך ולכבד את כלל מרכיבי האישיות שלו, גם את הצדדים המכונים "טובים" וגם את אלו המכונים "רעים".

התמודדות עם האמת, מכאיבה ככל שתהיה, עשויה להביא לשחרור והקלה, דבר אשר יוביל לרגעי תובנה חדשה (רגע של אהה…).

להלן 12 דרכים איתם המאמן עשוי להפוך את ה"אני לא יודע" לרגע של תובנה חדשה:

1. פשוט השתמש בשתיקה, אל תענה כלל והמתן בשלווה לתשובה אשר תגיע.

2. איך זה שאתה לא יודע?

3. מה אתה מרוויח מלא לדעת?

4. איך אתה מרגיש עכשיו, כשאתה חושב על תשובה לשאלה הזו?

5. לשאול ברגישות ובגישה חיובית "מה לכאורה אתה מעמיד פנים שאתה לא יודע?"

6. אם תרשה לעצמך להגיד בקול כל מה שאתה אולי מתחמק ממנו, מחשבות ורגשות ילדותיים, טפשיים או קטנוניים ככל שיהיו, מה תגיד?

7. לשאול בעדינות: מה יש מתחת ל"אני לא יודע"?

8. להציע למתאמן לקחת נשימה עמוקה להירגע, ולהרשות לעצמו לשהות מספר רגעים במקום של "אני לא יודע", להתבונן ולבחון אותו.

9. אם המתאמן עונה "אני לא יודע מה אני לא יודע", לשאול על התחושות והמאפיינים של הנושא, "אם היה לזה צבע/ריח/טעם/צליל – מה הוא היה?".

10. להביע אמפתיה לשלב בו מצוי המתאמן ולהגיד "גם אני מרגיש כך לפעמים, קח את הזמן  ועדכן אותי אם יעלה לך רעיון לתשובה".

11. לשאול בעדינות: אם היית יודע את התשובה בסתר לבך, אתה יכול להעריך מה היא היתה?

12. להציע למתאמן לדמיין שהוא טס בהליקופטר מעל מסכת חייו, ולשאול:    למה אתה שם לב מלמעלה?  האם הפרספקטיביה הזו מסייעת לך לענות על התשובה?

חשוב: כשאנו כמאמנים מעודדים את המתאמנים שלנו לחשוף את עצמם, הם חייבים לבטוח בנו ולהרגיש מספיק בטוחים לחשוף בפנינו צד פגיע באישיותם. יש לזכור כי מה שלעיתים יראה לנו כפרט שולי וחסר חשיבות עליו מספר המתאמן, יכול להיות משמעותי מאוד עבורו.
 
על המאמן לנהוג בסבלנות, לקחת את הזמן, לגלות הבנה ואמפתיות ולזכור לשקף למתאמן את הדברים תוך הימנעות משיפוטיות.

 

מתוך האתר של Emma-Louise Elsey 

ותרגום נפלא של ערן הוד

על חשיבות הדיוק האישי והמקצועי

דווקא עכשיו במצב אי הוודאות יוצא הדופן בו כולנו מצויים, שפתאום הכול נעצר, שהמוכר והידוע אינם עוד, זה הזמן לעצור, להתבונן פנימה, לדייק את עצמנו.

זו ההזדמנות להשתחרר מהרגלים וקיבעונות שלא בהכרח משרתים אותנו יותר כבעבר, ולהעז לשאול שאלות על חיינו, על הבחירות שלנו ומידת המימוש וההגשמה שלנו.

נופתע עד כמה כולנו יכולים לגלות דברים חדשים על עצמנו ועל היכולות שלנו, ועל ההזדמנויות החדשות שיכולות להיפתח עבורנו.

כשהאדם מדייק את עצמו, ומעז באמת להתחבר לרצונות ולצרכים האותנטיים והייחודיים שלו, לא של החברים שלו, לא של הוריו ומשפחתו, אלא מה באמת חשוב לו ומרגש אותו בחייו, הוא חש בהירות, רגיעה, ותחושה של עוצמה לבחירה אישית – מי אני הולך להיות במשבר הזה, איך אני הולך להתמודד איתו ובכלל עם המשך חיי?

הדיוק הפנימי הזה, האישי, הרגשי, הוא כמו חבל הצלה, בעיקר בתקופות של משבר ושינוי. הוא מעניק כוח וביטחון, ותחושה של יכולת להתמודד עם כל הסערות והתהפוכות סביב.

המשבר הנוכחי שטרף את חיינו, אף חידד את ההבנה המטלטלת שאין זמן, הכול נזיל, שביר, חוסר וודאות ושליטה, ולכן חובה עלינו לחיות את חיינו במימוש עצמי ובסיפוק, ולא לחכות לזמן "המתאים" לשינוי, כי מי יודע מה יילד יום.

דיוק במובן המקצועי –

המשאלה האנושית לעשות עבודה בעלת משמעות אישית היא צורך קיומי. עשייה שמאפשרת מימוש והגשמה, שמובילה לסיפוק, שביעות רצון וחוויית אושר בחיים.

ללא מימוש עצמי אפשר בקלות להרגיש כי החיים אינם ראויים, וחשוב לזכור תמיד, כי זוהי הזכות ואף החובה לאדם, עבור עצמו ועבור משפחתו והסובבים אותו, לחיות חיים מאושרים, המבוססים על משמעות וביטוי אישי מלא.

לכל אדם ייעוד אישי, זו אקסיומה. הביטוי העצמי, של יכולות וכישורים ומאווי לב ששואפים להתממש.

לצערנו, פעמים רבות הדרך למימוש העצמי רצופה בהפרעות, בקשיים, ובחרדות, כי לעיתים המימוש האישי הוא שונה מציפיות ההורים לכאורה, או שונה מהמקובל החברתי, או שהוא דורש אומץ, נחישות, אהבה עצמית ו"מגיע לי". זה מסע החיים, שחשוב לא לוותר עליו ולהעז להגיע למקום המדויק הזה, כי מגיע לכל אחד מאיתנו לחוות סיפוק וביטוי אישי.

בשוק העבודה המודרני, אפרופו דיוק ומימוש עצמי, אדם חייב להביא ערך, להראות תשוקה ולהפגין מצוינות, זו הייחודיות של העובד בתקופה הנוכחית, בלעדיהם הוא לא ישרוד.

ולכן, זיהוי התשוקה המדויקת של האדם, ומימושה בעשייה היומיומית, היא קריטית להצלחתו המקצועית, להתקדמותו ולהתפתחותו.